שייגעצ

אם אלבום ראשון מייצג את הבתוליות של להקות בעולם הרוק הישראלי, האלבום השני כבר מראה שאתה יותר מעוד סתם קוריוז מגובה באמונה והאלבום השלישי, טוב, אלבום שלישי מעבר להיותו סוג של אות קלון על כך ששרדת את תרבות המיינסטרימית הישראלית מעמיד אותך בפני מבחן– מצד אחד אסור לך ליפול לנישות המחזור ומצד שני אתה חייב להמשיך ולמכור. כשמדובר בסצנת הלהקות הצעירות אלבום שלישי הוא צעד רצוף קונפליקטים. שייגעצ הלכו על זה.

בהאזנה ראשונה, תוך כדי ניסיון דיי כושל לדבוק לתמליל, אפשר ליפול לדייסת המילים שיובל מנדלסון, הסולן והעיניים התמימות, מנסה לדחוף לכם. אם פעם בפרץ טמטום התבגרות שייגעצ היו מנסים לצעוק כמה שהעולם הזה מסריח ושעדיף כבר לשבת בבית ולהביא ביד הטמטום הנערי היה נהיר ואפילו המנוני משהו, ב'להפסיק לאכול עוגות' שולח אתכם מיסטר מנדלסון עמוק אל נבכי ראשו תוך כדי הרהורים עצמיים בטקסטים שמזכירים את שלמה ארצי בהתקף חרדה.

אבל זה עובר, ובלי לשים לב מערכת התופים והגיטרות מנפקות במין געגוע ישן רקע מלודי חצי כסחני חצי מתחנחן לקולו העייף של מנדלסון שנשמע כמו מנסה למכור לכם המבורגר עבש כחלק מארוחת ילדים. רוב הרצועות באלבום בנויות על הבסיס הרוקיסטי הישן והכייפי שאפיין להקות כמו 'הזבובים', 'מוניקה סקס' ושאר אבני דרך נטולת אלקטרוניקה של שנות התשעים כשיחד עם נגיעות אפלוליות מצליחים שייגעצ להרים אלבום מעורר געגוע ואמפתיה לרוק הכייפי של שנות התשעים המוקדמות. ככה שאם מתעלמים מהטקסטים הלא ברורים ולמרות הפוטנציאל ה'גלגל"צי' הקר והמנוכר, "לאכול עוגות" יכול להיות אלבום פשוט וכייפי במערכת שלכם בבוקר יום חול או כדיסק המתנגן בזמן שאתם מנסים להשכיב את בת השכן. אחרי הכל היא עוד טינאייג'רית שחושבת ש'הנרי וניקה' זה מוזיקה. אולי שייגעצ ילמדו אותה להתגעגע לרוק ישראלי, שמח וצעיר כמו שהיה פה פעם.