אתמול בלילה תל אביב נפלה קורבן למתקפה מוזיקלית אכזרית בידי אחד מהתקליטנים האמריקאיים הכי  אקלקטיים, דיג'יי שאדו. לאחר התאוששות קלה, עם צפצופים מעיקים באוזניים וכאבי גרון מכל העשן בביתן 1, החלטתי להתיישב ולנסות ולחלוק את הרשמים עם הקוראים.

את הערב פתחו קותימאן ונבחרת האולסטארס שלו בצורה מהוססת טיפה בהתחלה, אבל סוחפת לקראת סופה. ההופעה כללה מספר שירים של קותימאן מהאלבום הראשון שלו, וגם עיבודי לייב לפרוייקט ה- You Tube הרבע מיתולוגי שלו. היה בהחלט חימום יפה והנגנים נשמעו מצוין ביחד, יחסית ללהקה שלא בדיוק מנגנת ביחד שנים רבות. סלחו לי על הגזענות אבל הם (קרולינה, חברי פאנקנשטיין וניר מנצור על התופים) היו הדבר הכי שחור ששמעתי בישראל מאז מייקל ג'קסון.

לאחר קותימאן, בהחלטה די תמוהה, עלה סוליקו, שאמנם נתן מוזיקה מאוד מעניינת לדעתי, במיוחד סימפולים של אבי ביטר שהיו מרעננים ומשעשעים, אבל את הקהל זה הרשים פחות, והוא העדיף לנהור החוצה להפסקת שירותים וסיגריה עד שאורח הערב טיפס אל עמדת התקלוט. לאחר כשעה של סוליקו, עלה דיג'יי שאדו.

זה שנים שדיג'יי שאדו, מהטרנטייבליסטים (אני באמת לא יודע איך לקרוא לזה בעברית, לטיפולך האקדמיה) הגדולים בעולם יוצר עולמות מהקלטות עתיקות ועלומות שם ב-" Endtroducing ", אלבום הבכורה שלו, ומשתף פעולה עם המי והמה של תעשיית המוזיקה כמו טום יורק מרדיוהד, ג'ייסון ניוסטד ממטאליקה ועוד כחלק מפרוייקט UNKLE עם ג'יימס לאוול. אבל כלום, שום דבר, נאדה, לא הכין אותי, ואני מתאר לעצמי, גם לא אף אחד מבאי ביתן 1 אתמול, להתקף האפילפטי שהוגש לנו בחסות שאדו.

דיג'יי שאדו בביתן 1 צילום: עומר יערי

יש לי הערכה עצומה לאמנים שלא מתאהבים במוזיקה של עצמם וממשיכים למחזר את עצמם במשך שנים כדי לרצות את הקהל. מבחינת שאדו, הדבר הכי קל שהוא יכל לעשות היה לאסוף את הלהיטים הרבים שלו ולעטוף אותם אולי עם קצת סאונדים חדשים, לתבל ב- 3-4 טראקים טריים ולהחתים כרטיס. אף אחד לא היה בא אליו בטענות. אבל לא, מי שמוכר כאיש היפ-הופ וטריפ-הופ בעל מנעד BPM ים נמוך יחסית, החליט להכפיל או אולי אפילו לשלש את ה BPM של הטראקים המקוריים ולתקוף אותנו ברוטאלית עם דראם אנד בייס חולני כאילו זה היה 1995.

אולי אני זקן מדי ולא מעודכן במה שבני הנוער שומעים היום, אבל הייתי בטוח שהדראם אנד בייס מצחקק עם רופאיו כבר כמה שנים טובות או לכל היותר מסתובב בשוליים ההזויים. " Organ Donor", "Six Days", "Numbers Song " וכמובן " High Noon ", כולם קיבלו עיבוד מהיר ועצבני כמו אוסיין בולט. השארתי את מד המהירות שלי בבית אבל הוא בקלות גירד שם את ה-160 BPM , אולי אפילו יותר. אין ספק, לא לבעלי קוצב לב ונשים בהריון.

מה שהיה אתמול היה פשוט לא חוקי, ולדעת כמה פרצופים מבועתים בקהל זה היה גם לא מוסרי. אבל הם היו במיעוט, אחרי הלם קרב ראשוני מרבית הקהל נכנס לגרוב וחפרו חורים קטנים ברצפת הביתן 1.

3 שנות הפסקה ששאדו לקח מהופעות חיות לא פגמו במאומה מהיכולת שלו להזיז קהל ולהוכיח שלהיות תקליטן זה לא רק לשים את הלהיטים התורנים ולהתאים את הקצב, אלא גם לסובב את הלהיטים האלה 180 מעלות ולהפתיע את הקהל מההתחלה עד הסוף.

לגלריה