הפרוייקט המוזיקלי והכה ישראלי, עבודה עברית, שווה יום שידורים מיוחד בכל רשת שידור שיש בנמצא. לעומת ים התוכן הפומפוזי והבלתי מוצדק, הדירוגים, הטבלאות והתמונות המעושות, אין כמו ארבעת התקליטורים העמוסים והמרתקים שקובצו במחווה המוקפדת, המקצועית והעשויה ללא רבב, כדי להמחיש את טעמן של חגיגות עצמאות וחגיגת ישראליות של אמת מהי. לא פחות מ-60 ביצועים חדשים, עדכונים וגירסאות עכשוויות מאכלסות את החבילה הצברית, השמחה, הבוכה והצוחקת חלופות. יוסי מר-חיים ודרור נחום, שניצבים מאחורי ההפקה המרשימה הזאת, הצליחו לקבץ את כל מי שהוא משהו או מישהו במוזיקה הישראלית כדי שיטה שכם על מנת שתוענק מתנה יפהפיה שכזאת לקהילה המוזיקלית, לאמנים, למבצעים המקוריים ולמחדשים, ולמעשה לכולנו לכבוד יום הולדתה של המדינה. ההישג מרשים שבעתיים לאור העובדה שמיזמי מחווה והתקבצות של אמנים, אפילו בסדר גודל כזה, אינם תמיד מתכון בטוח להצלחה (ע"ע הדי-פיאסקו עם "חתונה לבנה" מהעת האחרונה).

בנוגע לפרוייקטים מעין זה, יש להיזהר עם הסופרלטיבים, כאשר מדובר במיזם שכל תכליתו לספק גירסת כיסוי מרשרשת לשירים וליצירות שברוב המקרים היה עדיף שיישמרו בזכרון שלנו עם הביצוע המקורי שלהם. המעבר למלחין חדש, מעבד טרי וקול רענן עלול להפוך את כל נכסי צאן הברזל הלא פחות חשובים שלנו, כמו חווה אלברשטיין, שלום חנוך, אריק איינשטיין, יהודית רביץ, יהודה פוליקר, יפה ירקוני שלמה ארצי, אילנית, שושנה דמארי ועוד רבים רבים אחרים, לפרוייקט פלסטיק (ועוד אחד כזה שדומה בצורה חשודה, לכאורה, למעשים בסגנון "כוכב נולד" וכל הכשרונות הנולדים והממהרים). זה לא המקרה לגבי "עבודה עברית". נכון, אז יהיו לא מעט אנשים שיחשבו שלאה גולדברג תתהפך בקברה אם הייתה שומעת את החידוש המפתיע לחלוטין והאצילי של שלומי סרנגה לקלאסיקה של "האומנם (את תלכי בשדות)", אבל לטעמי מדובר בחידוש שמעניק מהות לכל אותן נוסחאות וסיסמאות בדבר קיבוץ גלויות. אין משהו ישראלי יותר מאשר לשמוע את השיר החווה אלברשטייני הזה בסלסול יווני קל ובאינטרפטציה הייחודית של סרנגה.

מבין שישים העיבודים מחדש, אין מקום להזכיר את כולם. ייתכן, אומנם, שיד עורך אחרת הייתה מנפה אחד או שניים (או שלושה) שירים, מבלי להיות כפופים לסד הנוקשה של המספר הסימבולי (ומעל כולם, היה עדיף, לטובת כולם, להשמיט את שרונה פיק עם נזק לא ראוי ל"חולצה כחולה"). יחד עם זאת, אין ספק שהמשקל הסגולי, וכן- גם הכמותי, של העיבודים המרגשים והמיוחדים, עולה על אלו שנשארים בגדר קאברים שאבלוניים ומעייפים, ובמקרים מסויימים (וכדי להיות הוגנים עד הסוף, מעטים למדי) אפילו פוגעים בגירסת המקור. התגובות בימים האחרונים מסמנות את "אדם צובר זכרונות" המחודש עם אברהם טל (במקור של דורית ראובני), אבל זה דווקא לטעמי אחד מהעיבודים שדווקא היה עדיף להשאיר אצל דורית ראובני למשמרת עולם. במסגרת טור ביקורת והתרשמות מ"עבודה עברית" אי אפשר שלא להזכיר את יעל דקלבאום, שעושה יופי של חידוש ל'פמלה" הקלאסי של בועז שרעבי משנת 71, ונותנת לו מבט נשי; יהודית רביץ אלמותית כהרגלה עם "ציפור מדבר" לאתניקס. רמי קלינשטיין מצליח לקחת את ה"כעס" האדיר של רוקפור אפילו עוד כמה צעדים קדימה, והופך אותו ללהיט בטוח. דנה ברגר חוזרת שוב עם "שובי לביתך", באחד מהעיבודים היותר מרגשים בתוך הרשימה כולה, בלחן שנותן משקל גדול עוד יותר למילים השורטות של דליה רביקוביץ' ז"ל (שאפו לאסף אמדרוסקי, כהרגלו, על הלחן המחודש וההפקה המוזיקלית המתוחכמת).

למרות הרצון לחמוק ממקבילות בנות זמננו כגון "כוכב נולד" ושות', יש כמה פיינאליסטים שמצדיקים, לבדם, אבל ממש לגמרי לבדם, את כל המארז (הלא זול) הזה, ואפילו מצדיקים, איכשהו, את היעדרה של המלכה האחת והיחידה של הזמר הישראלי, נעמי שמר, שמקומה, שוב- איכשהו, נפקד. דנה אינטרנשיונל עם גירסת דאנס קלה ל'במקום הכי נמוך בתל-אביב", שמצטרפת לירדנה ארזי, שחוזרת כמו מהאוב עם "כלניות" של שושנה דמארי ז"ל במגע מחודש. אליהן חובר גם מאור כהן, שסוף סוף עושה מה שהוא צריך לעשות (רמז- זה לא טלוויזיה וגם לא סאטירה), הרבה בעזרתו ובזכותו של פיטר רוט, שהופך את "שיר של יום חולין" מימי אילנית לפיסת שלמות. על הנבחרת של הגדולים נמנה גם שמעון בוסקילה, עם "שושנת פלאים", אותה כתב שאול טשרניחובסקי וביצע (והלחין) במקור צביקה פיק, ונמנית גם שרית חדד, שבאופן אישי, משדרגת אפילו עוד יותר את "שיר הפרחה" של עפרה חזה ז"ל (ואותו צביקה פיק), ונותנת לו את הטאצ' הזה המיוחד שלה, והופכת אותו להכי רלוונטי בעולם.